הזכות להגנה עצמית

הגנה על בית מגורים, בית עסק ומשק חקלאי מגודר

בעת הזו, כאשר הזכות להגנה עצמית תופסת מעמד מיוחד בשיח הציבורי, ברצוני להדגיש מספר היבטים שיש לתת עליהם את הדעת ובעיקר לשים זרקור לתובנות חשובות שהן נגזרת למקרים שקרו לאחרונה בישראל.

בעיניי מדובר בתחום מרתק במשפט הפלילי, מאוד קרוב לליבי, בייחוד לאחר שנחשפתי וטיפלתי במספר מקרים שבהם נדרשתי לסוגיה.

אקדים ואומר שעל-פי הדין הרצוי האזרח הפשוט ששומר חוק וסומך על רשויות האכיפה שתמיד יעמדו לרשותו ויגנו על ביטחונו האישי, אינו נדרש להפעיל שיקול דעת ולהתגונן במצבי איום. אך לצערנו גם רשויות החוק אשר עושות ימים כלילות על-מנת לשמור על האזרח, לא תמיד מצליחות לתת מענה מהיר ומידי לתקיפות בלתי צפויות על אזרחים, על יקיריהם ועל מבצרם. ולכן, ישנם מצבים, שאינם רצויים, אך מחויבים על-פי המציאות.

התיקון לסעיף 34 לחוק העונשין, המוכר כ"חוק דרומי", נולד בזמן שהליכים משפטים התנהלו מול אדם שומר חוק, שי דרומי, אשר נתקף על-ידי מספר פורצים שחדרו לחוות בודדים בדרום הארץ שבה הוא התגורר. המחוקק תיקן את חוק העונשין מתוך חשש כי בית המשפט לא ידע לקטלג את מעשה שהנתקף ביצע כטענה של הגנה עצמית על אף כי הוא נאלץ להתייצב לבדו מול איום על חייו. במקרה הנ"ל, תוך כדי התמודדותו מול הפורצים, הוא נאלץ לירות למוות באחד מהפורצים.

התיקון החקיקתי משנה את דרישת הפרופורציה הטבועה בסעיף המוקדם יותר בחוק העונשין ולפי הסעיף החדש תישלל הגנה "רק אם המעשה היה לא סביר בעליל, בנסיבות העניין לשם הדיפת המתפרץ או הנכנס לביתו".

דרישת הנחיצות, המידיות והתגוננות נותרו על כנן, אולם דרישת הפרופורציה על-פי סעיף החוק, אמורה להתפרש על-ידי בית המשפט באופן קצת שונה ואף להיות מתונה יותר.

ההסדר החברתי משפטי שנקבע הגדיר מחדש תפיסה נכונה לזכות להגנה עצמית המבוססת על האוטונומיה של האדם הנתקף בביתו ועל אשמתו של התוקף המבצע תקיפה בלתי חוקית בעליל. זהו הצידוק שעליו נשען החוק.

כאשר התקיפה נעשית בבית המגורים קיים ערך נוסף להצדקה להגנה עצמית. במקרה זה מדובר בפלישה חמורה שמתבצעת בתוך המרחב שבו האדם מתגורר שבאופן טבעי גם פוגעת באוטונומיה של האדם וכך גם באינטרס החברתי של שמירה על חסינות.

תיקון החוק אמור להביא בשורה ובעיקר להתכתב עם הרציונל להגנה עצמית מתוך כך שהוא  שולל כוח מגן שהוא בלתי סביר בעליל אך כן מאפשר מבחן גמיש יותר לקביעת פרופורציה, שהינו היחס הסביר בין התקיפה לבין ההתגוננות.

התיקון לחוק היה אמור להביא לבית המשפט ארגז כלים כולל המכווין להגדרה חדשה של הרציונל המצדיק הגנה עצמית ובאותו זמן גם לקבוע את התנאים ליישום הסעיף בפסיקות בהן בית המשפט נדרש להכריע.

האילוצים המוגדרים כ"הגנה עצמית", יחד עם ה"צורך" ו"הכורך" מהווים הסייגים לאחריות פלילית והם מתקיימים בסיטואציה שבה ישנה סכנה מידית לאינטרס הלגיטימי של האדם שהיא הסכנה מהתקיפה אשר מאלצת אותו לפגוע באינטרס אחר על-מנת שהוא יוכל להגן על הראשון.

כיצד בוחרים עו"ד שיטפל בתיק בתחום ההגנה העצמית?

במקרים רבים הפיצול שחוזר על עצמו במספר פסקי דין מבקש להבחין בין התגוננות עדינה באמצעים קלים לבין התגוננות תקיפה יותר. על-פי הדין המצוי על הסנגור לנווט את הדיון לכך שאיש אינו מתרשם שללא כורך, ללא חשש מידי על חייו ועל פגיעה ברכושו, הנתקף לא היה נוקט שום צעד, הוא היה נשאר פאסיבי לאירוע וככל הנראה חייו או חיי קרוביו היו בסכנה.

במקרים בהם האזרח נאלץ לבצע פעולות אקטיביות ולהתגונן בפני תוקף שעלול לסכן את חייו, יש כמובן לקחת בחשבון את תנאי ההגנה העצמית יחד עם הנחיצות של המעשה ופרופורציית התגובה של האדם הנתקף.

במידה ולא מדובר במעשה שאינו סביר בעליל, על הסנגור לבצע עבודה מעמיקה שבה הוא מכווין את השופטים באופן ברור לשיקול דעת הרגעי שהפעיל הנתקף באירוע המאיים על חייו שבו בעל כורכו הוא נאלץ להדוף נזקים פיזיים ונפשיים קשים שבסבירות גבוהה יכלו להתרחש במידה והוא לא היה פועל ומתגונן בפני התוקף.

עבודת הסנגור בהצגת הרקע להתרחשות האלימה שקורית ללא סיבה, יחד עם הבאת ראיות מרכזיות שיציגו באור הנכון את הנתקף, יכולות לסייע רבות לעבודת בית המשפט אשר אינו יכול לפסוק מעל ספק סביר כנגד הנתקף המאוים. הנתקף מגיב מכח הנסיבות וללא יסוד נפשי לפגוע באופן שרירותי בתוקף אלא הוא עושה הכל מתוך מניע הישרדותי.

בלא מעט פסיקות המצטרפות לעיתים לביקורת ציבורית נוקשה, נראה כי קיימת חוסר אהדה לזכות להגנה עצמית כאשר מבחני הסבירות שבהגדרת הסייג עלולות לשלול את השימוש בכח מגן.

דרישה מחמירה לערך הסבירות למעשה יוצרת לעיתים קושי בלהגדיר נכון את תפיסת ההגנה העצמית, יתכן גם בשל הערפול שבתיקון החוק אך בעת הזו יכולת השכנוע בצידוק הכי לגיטימי להגנה עצמית ולאוטונומיה מוטלת על הסנגור.